לזכרו!

עידו,
באחת הפכה שבת אביבית ונעימה
לשבת טראגית, שבת שחורה,
בכל רגעי ההלם והאימה
כשהמציאות דחקה והפכה אסון לעובדה,
בזמן שהשכל והלב מתחילים להפנים את גודל המכה
ראיתי מול עיני את החיוך שלך.
ככה אני זוכרת אותך.
עם חיוך שהאיר לך את הפנים;
בתחילה חיוך של ילד קטן ונעים
אשר דבק גם בנער השקט והמקסים,
מין חיוך כזה שחציו תמים וחציו סקרן לחיים.
חיוך אשר מתברר כי הסתיר חיים שלמים.
אמא שלך אומרת כי בדרכך העדינה והשקטה
חשבת, פעלת וחיית רק לפי אמונתך;
אבא שלך אמר שקבלנו אותך לפיקדון קצר בעולם הזה,
ואני יודעת! ככה זה עם מלאכים...
הם באים לרגע, פורסים כנפיים, נוגעים, משאירים חותם והלאה ממשיכים!
בין כל המנחמים הרבים,
בשורות ההספד והתנחומים
מתגלים אנשים בכל הגוונים והצבעים,
כל כך הרבה אנשים שנגעת בהם בחייך הקצרים
ממקומות רחוקים, מעולמות תוכן ואמונה שונים
אבל כולם, כולם תמימי דעים
בנוגע לחיוך שהאיר את פניך ותמיד הסביר פנים.
תמימי דעים על היותך חבר נאמן וחייכן, מלא שמחת חיים.
עכשיו... אתה בעולם של מעלה, בעולם של מלאכים
בטח תמשיך שם להאיר את הסובבים
וכאן בעולם של מטה, אנחנו ביומיום ממשיכים
אבל לעולם נישא אותך בליבנו בכל הרגעים,
בקטנים ובגדולים, בשמחה ובכאב
כי אתה נגעת לכולם בחלק מהלב.
בבקשה, תמשיך לגעת ולשמור, מתוך גן עדן של מעלה
על אמא שלך שהיא אשה נהדרת וחזקה
על האחים שלך אשר חסרים אותך
על אבא שלך שמאוד גאה בך
ועל כל החברים שאוהבים אותך,
"תשמור על העולם ילד בחיוך של מלאכים..."